ארץ חדשה

מילואים.

החובש יונתן יושב לידי באמבולנס תאג"ד, נרגש. שבועיים בבסיס, וזו ההקפצה הראשונה שלו. הוא מושך כפפות מתוך הווסט. תירגע יונתן, אני אומר לו, אתה רק תזיע בתוכן. שמים כפפות אם יש עבודה, לא שעה לפני זה. הוא מהסס רגע, אצבעות עצבניות ממוללות את הכפפות הכחולות, מותחות ומרפות.

אני נזכר קצת בחודשים הראשונים שלי בחדרי לידה.  איך בהתחלה, כשהטלפון לקריאה לרופא הילדים היה מצלצל בכיס שלי את הצלצול מחסיר הפעימה, הייתי זורק הכל, רץ להציל את היום. ביד אחת מהדקת את הסטטוסקופ שמיטלטל בפראות על הצוואר, שועט שתי קומות, מאיץ חסר נשימה דרך המסדרון של חדר לידה, מבטים משועשעים של אחיות ותיקות מלווים אותי לאורך הדרך, ומתפרץ פנימה בסערה, מכריז, "רופא ילדים!". החדר חשוך, המיילדת מסמנת לי שששש על השפתיים, אומרת בשקט, "מים מקוניאליים". היולדת בעוד סיבוב של לחיצות, ולי יש הרבה מאוד זמן לסדר את הציוד ולהוריד את הדופק. לקח זמן, אבל בסוף הבנתי שגם כשזה באמת דחוף, יותר בריא לתינוק כשאני מגיע בלי האדרנלין של הריצה, ושכשאתה יודע מה אתה עושה, אתה עושה את זה בהליכה, וזה טוב לכולם.

תנשום עמוק יונתן. מה שאתה עושה שם, תעשה את זה לאט, אוקיי?

הוא חמוד, טרי מהקורס, מלא מוטיבציה. חישוב מהיר שעשינו ביום הראשון, מעלה שכשהתגייסתי הוא היה בן שלושה חודשים. ובכל זאת, איכשהו, אני עדיין כאן, על מדים, בקצה ישראל. משווה את התקדמות הגדר לכלום שהיה כאן לפני שנתיים. מסתכל על סיני וזוכר ערסל על החוף בביר-סוויר, רחוק מאוד מכאן בכל כך הרבה מובנים.

מה קורה? אני שואל את יערה, הסג"מית שיושבת מקדימה ומטרטרת בקשר.

"סודנים". היא עונה לי. זה שם עצם כללי, ככה הבנתי כאן, בשבילם כולם סודנים, המותג הזה תפס, למרות שכבר הרבה זמן שממש לא סודנים. "אחת אומרת שהיא בהריון וכואבת לה הבטן".

פספסנו את נקודת הציון, יערה עולה בקשר מול החמ"ל להבין איפה בדיוק, זה לא ממש הולך, עד שהאמר שחולף על פנינו מהכיוון השני מכוון אותנו לנקודה בכביש שלא רואים ממנה כלום. יורדים מהרכב, סליחה, פורקים, ומתחילים ללכת לקו הרכס, שם עומד חייל ומצביע על שביל תלול ומסולע מטה. רואים את הלבן הזה? הוא מצביע על משטח סלע בהיר שמבריק בשמש, כשתגיעו לשם תצעקו לדויד.

טוב.

מתחילים לרדת, איך נעלה אותה מכאן, יונתן שואל. בוא נקווה שהיא יכולה ללכת, אני עונה, מקסימום יש אלונקה ואנחנו ארבעה כאן. יונתן מסתכל שמאלה על אדיץ' נהג האמבולנס הגרוזיני שעומד בכפכפים ומסמן לי עליו עם הגבות. שיט, אני זה שנתן לו אתמול פטור מנעליים צבאיות לשבוע. טוב, בוא נקווה שהיא הולכת.

תלול, וחם. וגם, שטח הפקר כזה, איפה הגבול? איפה אנחנו? ממשיכים לרדת. חם.

"מין האדא?" חותכת את האויר צעקה שמקפיצה אותנו.

זה דויד, והוא חושב שזה מצחיק.

אבל סופסוף חייל שנראה כמו חי"רניק. הוא מסמן לנו תוואי , מתחילים להתקרב , שאריות ארוחת צהריים של חיילי המארב בתוך ארגז קרטון, ואז החבורה האומללה ביותר שראיתי בחיי. חמישה גברים, ארבע נשים. מצומקים ומוכים, סחבות במקום נעליים, חלקם כבר נחבשו על ידי החובש של החוליה.

אני מציג את עצמי, מסביר להם שאני הדוקטור, ושואל מי הבחורה. מצביעים לי על נערה קצת מופרשת מהחבורה בקצה. הולך אליה בזהירות, הכל על שביל מעל מצוק תלול. נערה יפה. בחקי אלערבי? אני שואל אותה. היא מהנהנת. אני מסתובב למפקד החוליה, סמל עמ זקן דליל ועיניים טובות- אני צריך קצת פרטיות לבדיקה. הוא מכוון אותנו למדף סלע נסתר מהעין.

בערבית השבורה שרכשתי בבית החולים ובאנגלית הרצוצה שלה, אני מגלה שהיא מאריתראה , שנאנסה על ידי בדואים, ושהמחזור האחרון היה לפני חודשיים. עכשיו יש לה כאבי בטן והיא משתינה דם. מה שמך? נאריה. אני הולך לבדוק אותך עכשיו נאריה, בסדר? היא מהנהנת. רגישות בבטן ימנית. דופק מהיר. הרוויחה כרטיס כניסה לישראל.

אני חוזר איתה לחבורה. הסמל הצעיר שואל אם אני יכול לבדוק גם את האחרים, לראות שהחובש שלהם לא פיספס פציעה קריטית אחרת.

אני עובר אחד אחד. מה שמך? ג׳ון. ומה אלה, כוויות. מי עשה לך? ואז מוזס, הבחור שיודע הכי הרבה אנגלית מסביר לי- הם היו במחנה שבויים בדואי חמישה חודשים. ואני עובר אחד אחד. עור אכול סקביאס, שברים ישנים בפרקי הידיים ובכתפיים (תלו אותו ימים מהתקרה, מסביר לי מוזס בנימה עניינית. ואותו גם), כוויות מפלסטיקים שהומסו עליהם, ומספריי שהוצת במצית. ירך מנופחת ממכות שדפקו את ההחזר הורידי. ולפני אחרונה אמא עם תינוקת. מוזס מספר שהשומרים היו מרביצים לקטנה בפנים ובגב כל פעם שבכתה. אני מרפרף עליה, מחפש צלקות. התינוקת בת שנה ושלושה, כמו נוגה שלי. מפחדת קצת ממני ברגע הראשון, אבל מגיבה באמון לפרצופים המצחיקים שאני עושה לה. היא הולכת? אני שואל את מוזס. לא. נעמדת, קצת,  הוא אומר. אני מגרש ארבעה זבובים שמרחפים לה סביב הפנים, הם מתעקשים. שו אסמה? אני שואל את האם. ניגאת. אני מלטף לה את הראש, ממשש מרפס שעדיין קצת פתוח.

ניגאת. כמו נוגה. התינוקת מחייכת טיפה פתאום.

אני מתרומם, נאנח. מה הולכים לעשות איתם? אני שואל את הסמל. הוא מושך בכתפיים , עוד לא החליטו.

אני יודע שאנחנו לא יכולים לפתור את כל הצרות של אפריקה, בטח לא אני עם אמבולנס התאג"ד שלי. חושב רגע.

אז מה עם התינוקת? שואל הסמל עם העיניים הטובות.

אני לוקח את התינוקת.

-למה?

-כי אני לוקח את התינוקת.

-הסיבה הכי טובה ששמעתי, הוא מחייך אלי. ואמא שלה?.

-כמובן.

מוזס כמעט ולא פצוע. רק חבלות ישנות בגב.

 I need to prioritize Moses אני אומר לו, והוא מהנהן. מה יהיה עלינו? הוא שואל. אני לא יודע, אני אומר לו. תגיד להם שיתנו לנו שמיכות בלילה, העצמות נורא כואבות בקור.

הסמל מהנהן, אני מתחיל להסתובב לצמצם ליערה ונאריה שכבר התחילו לטפס,  ופתאום מוזס קופץ – אני חייב לדבר עם נאריה.

היא כבר למעלה מוזס, מה לומר לה?

תאמר לה שיתקשרו למחנה, שתאמר להם שם שהגענו בחיים לגבול.

היא יודעת איך לעשות את זה?

כן, כן יש לה את המספר. שתאמר להם את השמות שלנו ושאנחנו בחיים.

אני אומר לה, מוזס.

עולה אחרון לאמבולנס. סוגר את הדלת. עירוי לנאריה, משכיב אותה. ניגאת על ברכי אמה, מסתכלת עלי. אני משום מה חש צורך להגיד  לאמא – יש לי בת בדיוק בגיל שלה. מוציא את האייפון, להראות לה את נוגה. ניגאת, מרותקת,  מנסה לחטוף ממני את המכשיר. אני לוקח אותו חזרה בחיוך, לא, זה לא. האמבולנס נוסע מהר, הרחק מאלה שהשארנו שם למטה.

יערה מדפדפת בטלפון שלה, בוחרת שיר ומחברת את המערכת של האמבולנס בשיא הווליום. נשיפות הסקסופון הראשונות חושפות את הבחירה ההו כה ברורה, ובכל זאת אני מצטמרר טיפה.

 ארץ חדשה.

פנקס צהוב-שחור

עדכון: במקביל לעצומת המורים (אליה הפניתי עד כה) מופצת בימים אלה גם עצומה של הציבור הרחב. הפניה בתחתית הטקסט.

בסוף, אנחנו מודדים את העולם דרך הכיתה שלנו בתיכון. שלי היתה כיתת מחוננים, ככה שאפשר היה לחשוב שזה יהיה מאתגר. שעשרים שנה כמעט אחרי, אני אמדוד את עצמי מול יזמי היי-טק שגלגלו עשרות מיליונים ויצאו לפנסיה מוקדמת, מול גאונים אקדמיים שקיבלו כבר פרופסורה, ויושבים ב-CERN מאיצים חלקיקים. אז לא, לא פרויקט המחוננים שלי. הוא היה פרויקט חולוני קטן, וזעיר בורגני במהותו. חלמנו חלומות קטנים, של אנשים שרוצים להסתדר בחיים. אז כן, סיימנו בגרות חמש יחידות במתמטיקה שנה לפני כולם, אבל בזמן שהתפנה לנו לא רצנו לעשות תואר ראשון, היינו עסוקים מדי בצופים. ואז הלכנו ליחידה טובה בצבא, ואז עשינו מה שעושים כשיש בגרות ופסיכומטרי שלא מצריכים לדאוג לאן תתקבל, וכשאתה עסוק מדי בלהיות ילד טוב מכדי לנסוע להודו – הלכנו ישר ללמוד. וגמרנו טוב, או בהצטיינות, ומשם לעבוד בעבודה של גדולים. תמיד הטריד אותי עניין אחד – הכרתי הרבה עורכי דין (פרקליטי אל איי היו פופולריים אז) שהם היום שותפים במשרדים בכירים, ורואי חשבון שמסודרים יפה, ומהנדסי חשמל ואנשי עסקים, ובכירי תקשורת ואיזה משוגע או שניים שהלכו להיות רופאים (אהלן) למרות שאין בזה כסף (חשבתי שהם סתם אומרים) וזו פחות או יותר ההתפלגות במחזורים מתחתי ובמחזורים מעלי. לא איזה מדען מטאור שנמצא בשלושת רבעי הדרך לפרופסורה, ולא יזם ענק שסיכן הכל והרים חברה מאפס, ולא שום דבר מרגש מעין זה כמעט. אני יודע בערך מה עושים מאה האנשים שלמדו איתי, שנתיים מתחתי ושנתיים מעלי. רובם מסודרים יפה או בדרך לשם, ומשלמים מיסים, ומתי המעט שעוד קוראים להם למילואים באים. הכל בסדר.
הכל בסדר חוץ מהעובדה המטרידה שאני לא מכיר אף מורה.
אין לי מורה בחוג החברתי, אף אחד מהמאה האלה לא חשב שזו דרך חכמה לנהל את החיים שלו כאדם בוגר בישראל. והאמת, כשמסתכלים ימינה ושמאלה על החברים קשה להאשים ועדיין, הלב נחמץ. כל האנשים הבאמת חכמים האלה שבאמת, יאמר לזכות המסלול שלנו, חונכו להיות אליטה משרתת, שמכירה תודה ומחזירה למדינה ואוהבת את המקום הזה. הייתם צריכים לצפות שאכיר מורה. מורה אחד מהכיתה שלי או זו שמעליה, או זו שמתחתיה. מורה אחד- בין עורכי הדין וההיי-טקיסטים ורואי החשבון. אחד.
אה כן, היה אחד. בסוף תמיד יש משוגע אחד שעושה משהו אחר. בכיתה שלנו היתה אחת שנסעה להודו. שתי כיתות מעלי היה אחד שהלך להיות מורה. קראו לו אדר כהן.
אדר הלך ללמד אזרחות. אני מניח שפה ושם הרימו גבה המחוננים, בכל זאת, כמו כולנו הוא יכול היה לבחור בכל תחום אקדמי, כמו כולנו, הוא מכיר מקרוב מסלולים יוקרתיים. כמו הרבה מאתנו הוא היה חייל ואז קצין ביחידה הנכונה בצבא, אבל שלא כמו כולנו אדר הלך להיות מורה.
לא קורה הרבה שאנשים שאתה מכיר נעשים לסיפור בחדשות. שאנשים שהמורה שושנה שלחה אותם כמו אותך לסכם את הערך "אנטישמיות" באנציקלופדיה העברית כפתיח ללימודי ציונות בכיתה ז', שאחד שכתב בעלון של הצופים כשהיית מדריך צעיר מאמר נלהב על ההבטחה הגלומה בעליה מבריה"מ והצורך של כולנו להתגייס לעזור, שאחד כזה נעשה פתאום דמות בחדשות.
לא, לא חדשות שקראתם. אלה חדשות מועדת החינוך של הכנסת, אתם יודעים עניינים משמימים כאלה כמו מי יחנך את הילדים שלכם, לא קריטי כמו מי עשה אקזיט ובכמה, ומכמה סעיפים זוכה אולמרט.
אז אדר, שלא נשארתי איתו בקשר היה מורה, ומורה אהוב ונערץ, כך שמעתי, שזה לא מפתיע כי לאדר יש מצפן פנימי, ונעימות כזו ואהבה למקום ולילדים שהוא לימד, ורוחב אופקים וישוב דעת. ועם אלה הוא התקדם במהירות עד שנעשה למפקח על לימודי אזרחות במשרד החינוך. ועכשיו אני פוגש את אדר על עמודי החדשות. מאות מורים לאזרחות מחתימים עצומה שקוראת לשר החינוך לא לפטר אותו. ולמה לפטר את אדר? ובכן, מסתבר, לפי הח"כים המכובדים אלכס מילר וזאב אלקין ועוד כמה חברים במפלגות ימין, מסתבר שאדר הוא פוסט ציוני או אנטי ציוני, וזייפן פרוטוקולים וסכנה לעתיד ילדינו.
וכשאתה קורא ריב קטן כזה בועדת החינוך על פקיד כזה או אחר במשרד החינוך אתה עובר הלאה עוד לפני תום כותרת המשנה כי זה לא מעניינך. אבל אם האדם שמואשם בהאשמה מגוחכת, היה במקרה האחראי על רישום הפרוטוקולים באסיפה השבועית של השכבות הבוגרות בצופים, פתאום זה צורב לך בעין. רגע, אני מכיר אותו – הוא ישר כמו סרגל אתה אומר לעצמך. ואז אתה קורא עוד, ולאדם בין ההכי ושורשיים וחכמים מתוך המאה שהם קבוצת הייחוס שלך, מדביקים שטחיות ואנטי ציונות וגיס חמישי. ואתה קולט שהם הולכים להעיף אותו. הם הולכים להעיף את אחד האנשים הכי מוכשרים וערכיים שיש להם כי הדעות שלו לא צבועות בצבע שלהם.

אותם אנשים שאישי ציבור ממפלגתם קראו לבטל את הדמוקרטיה בישראל כי היא סותרת את היהדות, רוצים להעיף את המפקח על לימודי אזרחות כי בין היתר בספר שהוא אישר כתוב שליישב בין יהדות לדמוקרטיה זה לא טריוויאלי. הם מדביקים לו עלילות בסגנון סובייטי על זיוף פרוטוקולי דיון, ואז כשנציבות שירות המדינה נדרשת לעניין, חוקרת ומודיעה שלא היו דברים מעולם, כתבי החצר שלהם ממשיכים להלבין את פני ברבים כמי ש'חשדות בזיוף פרוטוקולים נקשרו בשמו'.
והם יכולים לעשות את זה, אתם יודעים למה? הם יכולים לעשות את זה כי אפילו המורים לאזרחות חושבים שעצומה בעניין המפקח על לימודי אזרחות של הילדים של כולנו היא עניין למורים לאזרחות. כי על שש מאות המורים שחתומים שם לא נוספו אפילו מאה החברים שמכירים את אדר מהצופים ומבית הספר, ובטח שלא אף אחד ששולח את הילדים שלו ללמוד בבית ספר כאן. כי אנחנו כולנו מחופרים כל אחד בבור הפרטי שלו ומנסים לשרוד, אז עזבו אותנו מזה.
אז הנה – אחד האנשים המוכשרים ואוהבי האדם והארץ שהכרתי נגרר בזפת על ידי כנופיה כוחנית שרוצה לחטוף את חינוך ילדיכם. וכן, זה לא עניין רק של מורים לאזרחות, זה עניין של כולנו, וההחלטה תיפול בימים הקרובים. אני חתמתי על העצומה עכשיו.
ואתם – אם אתם קוראים ומכירים את אדר, הוסיפו לשיתוף את המילים שלכם. המחנך הזה השאיר שובל של אלפי תלמידים ומורים שמכירים אותו גם יותר ממני.
ועוד מילה pפרטית שלי לכנופיה ש'מנהלת' עכשיו את המדינה – היו ימים שבלי פנקס אדום אי אפשר היה לקבל משרה נורמלית, אי אפשר היה לקבל יחס הגון, אי אפשר היה להתנהל. זכרו מה קרה למפלגה הזו עם הפנקס האדום שהרגישה בלתי מנוצחת. כל העוולות הקטנות האלה נאגרות בפנים, לכאורה בלי לגבות מכם מחיר, וזה כי אנשים מנסים לחיות את חייהם, לשרוד. אבל הכל נקלט, הכל נרשם. וכשזה יתפוצץ עליכם, אתם לא תדעו מאיפה זה בא לכם. ולא תראו את השלטון לדור שלם. כי אם זה מה שאתם עושים איתו, איתנו- לא מגיע לכם.

 

חיתמו על עצומת ההורים והתלמידים (גם אם אתם כבר לא תלמידים ועוד לא הורים):

http://www.atzuma.co.il/adarcohen

יש גם קבוצה בפייסבוק

http://www.facebook.com/groups/483308041682009/

קישורים נוספים:

עצומת המורים-  http://www.atzuma.co.il/againstfiringadar

"הארץ" – http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1782228

איש הגון בציונות הדתית

http://www.srugim.co.il/34334-המאבק-הלא-נכון-על-הפגיעה-באדר-כהן-מפמר?di=1

וככה חוגגים באתרי הימין הקיצוני את "הנצחון" המסתמן

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=321901